לשון הרע / היסוד הנפשי / כוונה לפגוע
"שכולם יידעו": היסוד הנפשי בפרסום לשון הרע ודברי דותן צור עורך דין
Defamation: Mental Element
האם צריך להוכיח שעורך דין רצה לפגוע כשצעק "גנב, נוכל ועבריין"? בתביעה אזרחית, לפי ספרו של אורי שנהר, דיני לשון הרע, התשובה היא כמעט תמיד לא. בהליך פלילי התשובה היא כן, והספר מונה את הסימנים שמהם בתי המשפט לומדים על כוונה לפגוע. כך נראים הסימנים האלה מול תמליל השיחה עם דותן צור עורך דין, ממשרד עורכי הדין חן פישר גבאי של ויקטור פישר עורך דין, עופר חן עורך דין ואלעד גבאי עורך דין.
הדקות שאחרי הדיון
ב-13 בינואר 2026 הסתיים בלשכת ההוצאה לפועל בחיפה דיון בתיק 515509-06-24, תיק משכון רכב של מזרחי טפחות ליסינג בע"מ. דותן צור עורך דין ייצג בו את כונס הנכסים. בדיון עצמו הציע נציג הזוכה, עובד בנק מזרחי טפחות, הסדר, הנחה או פריסה.
בשעה 13:15, לפי תמליל ההקלטה, פנה דותן צור עורך דין אל הנתבע. "שקרן, נוכל ועבריין, זה מה שאתה". ואחר כך שוב ושוב: "גנב, נוכל ועבריין". המילה "נוכל" נשמעת בשני עמודי התמליל 19 פעמים. "חלאת המין האנושי". "טינופת".
הנתבע ניסה לפנות לנציג הבנק: "יניב, תקשיב". עורך הדין ענה: "אל תדבר איתו, הוא יתחיל לספר שם".
הנתבע הציע: "בוא נשלים, בוא נשלים". התשובה: "אל תדבר אליי, חלאה".
ואז: "גנב, נוכל ועבריין, שכולם יידעו". ובהמשך: "אני אדאג לזה שלא תקבל הסדר בחיים כי אתה גנב, נוכל ועבריין... ושכולם יידעו שבנאדם הזה הוא גנב, נוכל ועבריין". ולבסוף: "עד יומי האחרון, אתה לא תצא מהחובות שלך בחיים, חלאה. אני אדאג לזה. אני אישית!"
אנשים שעמדו במקום שאלו: "מה קרה? מי זה? זה עורך דין שלך?"
בקצרה
- בתביעה אזרחית על לשון הרע, לפי הספר, אין צורך להוכיח יסוד נפשי כלשהו. מניעי המפרסם וכוונותיו אינם רלוונטיים.
- החריג: בפרסום בעל פה צריך להראות שהדברים יועדו לאדם נוסף מלבד הנפגע. בתמליל נאמר במפורש "שכולם יידעו".
- בעבירה הפלילית צריך להוכיח "כוונה לפגוע", מעבר לספק סביר. צפייה שהדברים יפגעו אינה מספיקה.
- הספר מונה סימנים לכוונה לפגוע: חריפות הלשון, חזרה על הדברים, בחירת שומעים שקבלתם את הדברים פוגעת במיוחד, ויחסים עכורים. ממסמכים אלה עולה שכל הסימנים האלה מופיעים בתמליל.
בתביעה אזרחית: לא חשוב מה רצה המפרסם
ובלשון הספר: "עיקרון חשוב בתביעות אזרחיות בגין לשון הרע הוא שאין כל צורך להוכיח יסוד נפשי כלשהו" (שנהר, עמ' 205). על התובע להוכיח רק את היסוד העובדתי: שהנתבע פרסם לשון הרע הפוגעת בו. לפי הספר, לצורך העוולה אין רלוונטיות למניעי המפרסם, לכוונותיו, ואף לא לשאלה אם התרשל. לכן העוולה מסווגת כעוולה של אחריות חמורה (עמ' 205 עד 206).
הספר מציין שמלומדים חלקו על כך. פרופ' פלר סבר שנדרשת מודעות, ופרופ' גדרון סברה שנדרשת לפחות רשלנות. אבל הדין הנוהג, לפי הספר, הוא שהעוולה אינה מותנית ביסוד נפשי (עמ' 206).
גם השאלה אם הדברים הם "לשון הרע" נבחנת במבחן אובייקטיבי. אין חשיבות לאופן שבו המפרסם עצמו הבין את דבריו. אפשר לחייב גם מי שלא העלה על דעתו שדבריו הם לשון הרע (עמ' 207).
החריג: דברים שנאמרו בעל פה
בפרסום בעל פה החוק דורש שהדברים "היו מיועדים לאדם זולת הנפגע" (סעיף 2(ב)(1) לחוק). לפי הספר, מכאן שהאחריות מותנית בכך שהמפרסם התכוון שהדברים יגיעו לאדם נוסף, או לפחות צפה זאת (עמ' 206 עד 207).
בתמליל הדרישה הזו נאמרת במילים מפורשות: "שכולם יידעו". הדברים נאמרו בקול רם ("למה אתה צועק?" שואל הנתבע), ליד אנשים ששאלו מי האיש, ולצד נציג הבנק. ממסמכים אלה עולה שהדברים לא נועדו לאוזני הנתבע בלבד.
בהליך פלילי: "בכוונה לפגוע"
סעיף 6 לחוק קובע שהעבירה מתגבשת רק אם לשון הרע פורסמה "בכוונה לפגוע", לשני בני אדם או יותר מלבד הנפגע (עמ' 207). לפי הספר, בית המשפט העליון קבע בפרשת ביטון נ' סולטן שכלל הצפיות אינו חל על העבירה. כלומר, לא די בכך שהמפרסם צפה שהדברים יפגעו. יש להוכיח שהתכוון לפגוע בפועל (עמ' 215). עוד לפי הספר, הכוונה לפגוע יכולה להיות אחת מכמה כוונות. קיומה של מטרה נוספת אינו שולל אותה (עמ' 210).
איך מוכיחים כוונה: הסימנים שבספר, מול התמליל
בית המשפט אינו קורא מחשבות, ולכן, לפי הספר, הפסיקה אימצה שני כלים: ראיות נסיבתיות, ו"הנחת הכוונה", שלפיה אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשיו. ככל שהפרסום חריף ופוגעני יותר, כך קשה יותר לסתור את ההנחה (עמ' 216).
הספר מונה סימנים. כך הם נראים מול התמליל:
חריפות הלשון. "גנב, נוכל ועבריין", "חלאת המין האנושי", "טינופת". הספר מזכיר שבית המשפט בוחן את הביטוי בהקשרו ושלשון בוטה אינה מוכיחה כוונה בהכרח (עמ' 216 עד 217).
חזרה. ובלשון הספר: "גם חזרה על הפרסום הפוגע עשויה להעיד על כוונה לפגוע" (שנהר, עמ' 217). בתמליל הצירוף "גנב, נוכל ועבריין" חוזר שוב ושוב, בשני חלקי השיחה.
הנמענים. לפי הספר, הפניית הפרסום לנמענים רבים, ולנמענים שקבלתם את הפרסום תפגע במיוחד בנפגע, עשויה ללמד על כוונה לפגוע (עמ' 217). בתמליל הדברים נאמרים ליד נציג הזוכה, שבדקות שלפני כן הציע הסדר, ובצירוף ההודעה "אני אדאג לזה שלא תקבל הסדר בחיים". עורך הדין גם מונע מהנתבע לדבר עם הנציג: "אל תדבר איתו".
יחסים עכורים. לפי הספר, על כוונה ניתן ללמוד גם מיחסים עכורים או מיריבות בין הצדדים (עמ' 217). כאן מדובר בבא כוח הכונס מול החייב, באותו יום ובאותו תיק.
ניסיון פיוס. לפי הספר, ניסיון כן של המפרסם לפייס את הנפגע אחרי הפרסום עשוי להעיד על היעדר כוונה לפגוע (עמ' 218). בתמליל ההצעה לפיוס באה מהצד השני. הנתבע אומר "בוא נשלים", והתשובה היא "אל תדבר אליי, חלאה".
המטרה המוצהרת. "שכולם יידעו". "אני אדאג לזה. אני אישית!"
מה זה אומר על האחראים האחרים
לפי הספר, בעבירה הפלילית, מי שאחריותו נגזרת מכללי השותפות בחוק העונשין נבחן לפי היסוד הנפשי שלו עצמו (עמ' 219). המשמעות היא שכוונה לפגוע אצל עורך הדין שאמר את הדברים אינה עוברת אוטומטית אל ויקטור פישר עורך דין, עופר חן עורך דין או אלעד גבאי עורך דין. השאלה האזרחית, אם המשרד או השותפים אחראים, נבחנת בכתבה "האם משרד חן פישר גבאי אחראי לדברי דותן צור עורך דין?".
מה הכתבה אינה קובעת
הכתבה אינה קובעת שדותן צור עורך דין ביצע עבירה או עוולה. היא משווה את מה שכתוב בתמליל לכללים שבספר. האם היתה כוונה לפגוע, ואם הדברים בכלל הם לשון הרע, יכריע בית משפט. התמליל הוא מסמך של הנתבע, ואמיתותו לא נבחנה בהליך. הכתבה אינה בוחנת הגנות. דברי הספר מובאים בניסוח עצמאי, למעט הציטוטים המסומנים.
מקורות
- ראו גם: האם משרד חן פישר גבאי אחראי לדברי דותן צור עורך דין?
- ראו גם: האם דבריו של עורך דין דותן צור ממשרד עורכי דין חן פישר גבאי עלולים להוות פרסום לשון הרע ?
- ראו גם: האם כונס הנכסים ובנק מזרחי טפחות אחראים לפרסום של עורך הדין דותן צור ?
- תמליל שיחה מיום 13.1.2026, שעה 13:15, שמסר הנתבע.
- פרוטוקול דיון מיום 13.1.2026, הוצאה לפועל לשכת חיפה, תיק 515509-06-24.
- חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, סעיפים 2, 6 ו-7.
- אורי שנהר, דיני לשון הרע, מהדורה שנייה (2024), פרק אחד עשר, "היסוד הנפשי בעוולה ובעבירה של פרסום לשון הרע", עמ' 205 עד 220. הפסיקה מובאת כפי שהיא מצוינת בספר: רע"פ 9818/01 ביטון נ' סולטן, פ"ד נט(6) 554 (2005).